עיתון לדוגמה: גיליון מלא

ריאיון בלעדי (ודמיוני) עם הדובר של "לבדי": "לא נשארתי כי פחדתי לזוז"

הוא יושב בפינה, ליד חלון שהאור כבר עזב. כשאני מתיישב מולו הוא מחייך בעייפות: "אתה הראשון שבא לשאול אותי משהו כבר הרבה זמן."

ש: כולם הלכו. למה אתה נשארת?

ת: הרוח לקחה אותם, והאור משך אותם החוצה. אני לא כועס עליהם. אבל מישהו היה צריך להישאר עם הכנף.

ש: אתה מדבר על הכנף השבורה. היא לא הייתה צריכה להגן עליך?

ת: זה בדיוק העניין. היא לא חזקה מספיק להגן, והיא גם לא עוזבת. אנחנו שומרים זה על זה – שני שבורים במקום אחד.

ש: זה נשמע עצוב מאוד.

ת: עצוב, כן. אבל אל תבלבל בין עצב לבין בדידות מוחלטת. מי שיש לו על מה לרעוד, הוא לא לגמרי לבד.

ש: בשיר אחר של אותו משורר, דובר אחר מבקש מאישה "הכניסיני תחת כנפך". אתה מבין אותו?

ת: (צוחק) הוא מחפש כנף, ולי יש אחת. אולי כל מי שבודד מחפש בעצם את אותו דבר: מקום שאפשר להניח בו את הראש.

הערת הכתב: נכנסתי לריאיון בטוח שאפגוש אדם שנכשל – זה שלא הלך עם כולם. יצאתי ממנו עם מחשבה אחרת. הכנף השבורה היא סמל שמחזיק שני דברים יחד: את הכאב של מה שנשבר, ואת הנאמנות של מי שנשאר. לדעתי, ביאליק לא מבקש שנרחם על הדובר, אלא שנשאל את עצמנו מה אנחנו מוכנים לא לעזוב גם כשכולם רצים קדימה.

טור דעה: עולם של נמלה הוא לא עולם קטן

כשקראנו בכיתה את "רק על עצמי לספר ידעתי", כמה תלמידים אמרו שזה שיר מתנצל. משוררת שמודה שעולמה צר כעולם נמלה – מה כבר יש לה לתת? אני רוצה לטעון את ההפך.

הדימוי של הנמלה אינו רק דימוי של קטנות. נמלה סוחבת משא כבד ממנה, עובדת בלי הפסקה ובונה בסבלנות. כשרחל בוחרת בדימוי הזה היא לא מקטינה את עצמה – היא מתארת אדם שנושא על גבו הרבה יותר ממה שרואים מבחוץ. הצמצום הוא דווקא מקור של כנות: היא לא מעמידה פנים שהיא מדברת בשם כולם, ולכן כל אחד מאיתנו מרגיש שהיא מדברת אליו.

גם ב"זמר נוגה" רחל אינה צועקת. היא שואלת שאלות קטנות ופשוטות את מי שרחוק ממנה, ובכל שאלה מסתתר פחד גדול – שהקשר יינתק. מי שקורא את השיר בשקט שומע שבדידות אינה תמיד דרמה גדולה. לפעמים היא קול אחד ששואל אם מישהו עוד שומע.

בעיניי, זה מה שהופך את רחל לרלוונטית לבני נוער היום. רבים מאיתנו מרגישים שהעולם מצפה מאיתנו להיות גדולים, רועשים ומרשימים. רחל מראה שאפשר לכתוב מתוך המקום הקטן, ולהגיע דרכו לאנשים רבים. השייכות שלה לא נבנית מהכרזות אלא מכנות.

לכן אני מציעה לקרוא את השיר לא כהתנצלות אלא כהצהרה: אני יודעת מי אני, אני מספרת את מה שאני מכירה – ומי שירגיש קרוב, מוזמן להיכנס. עולם צר? אולי. אבל זה עולם שיש בו מקום.

יומן מסע (דמיוני): בעקבות הארץ ש"אומרים" שישנה

יום ראשון. יצאתי לדרך עם הדובר של "אומרים: ישנה ארץ". הוא הולך מהר, ובכל צומת עוצר ושואל אנשים אם שמעו על ארץ רוויית שמש. כולם שמעו. אף אחד לא היה שם. אני מתחילה להבין שהשאלה שהוא חוזר עליה היא לא באמת שאלה של מפה, אלא של לב.

יום שני. הלילה בכה. לא בקול – רק אמר בשקט שאולי הארץ הזאת היא סיפור שסיפרו לו כשהיה קטן. שאלתי אותו למה הוא ממשיך ללכת. הוא ענה: "כי אם אפסיק לחפש, לא יישאר לי לאן להשתייך." כתבתי את המשפט ביומן ולא הצלחתי להירדם.

יום שלישי. החלטתי לעשות ניסוי. סיפרתי לו על שיר אחר של אותו משורר, שבו נאמר ש"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". הוא חשב רגע ואמר: "אז אני נושא את הארץ בתוכי, גם כשאני לא מוצא אותה בחוץ." זו מטפורה יפה: הנוף הופך לתבנית, כמו יציקה, שהאדם מתעצב לפיה.

יום רביעי. חזרתי הביתה לבד. עמדתי ליד החלון שלי והקשבתי – לרעש של הכביש, לעץ שבחצר, לקולות של השכנים. פתאום הבנתי שגם אני עשויה מהנוף הזה, גם אם אף פעם לא חשבתי עליו כמיוחד.

מה אני לוקחת מהמסע? לדעתי, טשרניחובסקי מציג שתי דרכים לשייכות: אחת מבט קדימה, אל חלום שאולי לא יתגשם, ואחת מבט פנימה, אל מה שכבר נטוע בנו. אני חושבת שצריך את שתיהן. בלי החלום אין תנועה, ובלי הנוף שבפנים אין מאיפה לצאת לדרך.