משוב אישי – רפלקציה על התהליך

דוגמה: המשוב של תמר א.

כשהמורה הודיעה שנכתוב עיתון על שירה, הייתי בטוחה שזו תהיה המשימה הכי משעממת בשנה. שירים נראו לי תמיד כמו חידות שמישהו אחר כבר פתר. במהלך העבודה גיליתי שדווקא הפורמט של עיתון עזר לי להתקרב לשירים: כשהייתי צריכה לכתוב יומן מסע בקול של דובר, לא יכולתי להסתפק בסיכום – נאלצתי לדמיין מה הוא מרגיש, איך הוא הולך ומה הוא שואל. קראתי את "אומרים: ישנה ארץ" חמש פעמים לפחות, ובכל קריאה שמתי לב לפרט אחר – לחזרה על השאלה, לשקט שבין השורות, לתקווה שלא נגמרת. הרגע הקשה ביותר היה בישיבת המערכת השנייה. ליה ואני התווכחנו כל כך על השאלה אם מקום יכול להחליף אנשים, שכמעט ויתרנו על דבר העורכים המשותף. מה שעזר היה הכלל שקבענו מראש: כל אחת מסבירה את עמדתה בעזרת שורה מהשיר, ולא בעזרת "ככה אני מרגישה". פתאום הוויכוח הפך לדיון. למדתי מהעבודה שלושה דברים. הראשון, שמושג ספרותי כמו מטפורה הוא לא תווית שמדביקים בסוף, אלא כלי שעוזר לנסח רעיון. השני, שקשה לי לבקש עזרה, ושבפעם הבאה אפנה מוקדם יותר לחברי הצוות. השלישי, שאני אוהבת לכתוב בגוף ראשון בקול של מישהו אחר. אם הייתי מתחילה מחדש, הייתי מקדישה יותר זמן לבחירת המקורות בהתחלה, ופחות זמן לעיצוב בסוף. ואני גאה במשפט אחד שכתבתי ביומן: "בלי החלום אין תנועה, ובלי הנוף שבפנים אין מאיפה לצאת לדרך." בעבודה הבאה הייתי רוצה לנסות סוג כתבה אחר, אולי ריאיון, כדי לגלות קול חדש שלי.